מגזין פלייבוי, המגזין ששינה את העולם
במשך כמעט 70 שנה, מגזין פלייבוי הגדיר מחדש את האופן שבו אמריקאים חושבים על מין ומיניות. מאז הגיליון הראשון שלו בשנת 1953, עם מרילין מונרו כדוגמנית השער, פלייבוי היה "מגזין הגברים" המובהק, הציג נושאים שנחשבו בעבר לטאבו וקידם גרסה אידיאלית של הפנטזיות המיניות של קהל היעד שלו.
אבל בשנים האחרונות דעכה השפעתו של פלייבוי על הדיון הכולל במין ובמיניות. עלייתו של האינטרנט – והקלות היחסית שבה קוראים יכולים כעת לגשת לסוגים אחרים של השתקה – הפחיתו את כוח השיווק של פלייבוי.
יתרה מכך, השינוי הזה בגישה חל גם על מגזיני פורנו באופן כללי. במשך עשרות שנים, המגזינים האלה נתפסו כגושים, זימה, והוצגו ברמת בגרות קלישאתית שהפכה אותם ללא יותר מאשר אובייקטים של הרגשה טובה או אובייקטים של סקרנות.
אבל, בתקופה האחרונה, חל שינוי ניכר באופן שבו מגזיני פורנו משודרים, מפורסמים ומובנים. זה בעיקר בשל הפופולריות העצומה של אתרי בידור למבוגרים אלטרנטיביים כגון Pornhub ו Xhamster. אתרים אלה הקלו יותר מאי פעם על אנשים למצוא סרטונים ותמונות של אנשים העוסקים במעשים בהסכמה, חושניים ומלאי הנאה.
כתוצאה מכך, מגזיני פורנו החלו לקבל רמה חדשה של מכובדות. בעוד שחלק מהקוראים עדיין עשויים להעדיף תוכן דתי או אופנה "בטוב טעם", יותר קוראים מאי פעם פונים למגזיני פורנו כדי לחקור את התשוקות והפנטזיות המיניות שלהם. באופן דומה אנו יכולים להגיד שהשתנתה גם הגישה כלפי בילוי עם נערות ליווי, דבר שהשפיע גם על איכות השירות כפי שתראו בסוכנות https://vladikgirls.com
ובעוד פלייבוי עדיין מנסה להציג את עצמו כבחירה האליטיסטית של מגזין פורנו – עם ערכי הפקה טובים יותר ומספר עמודים גבוה יותר – כלי תקשורת אחרים כמו Hustler, Black Beauty, Penthouse Forum ו-Barely Legal, מראים שגם הצופים יכולים לגשת למגזינים מפורשים מבלי להרגיש שהם צריכים לקנות מותג מסוים.
בסופו של דבר, פלייבוי כבר לא יכול להיות השחקן הבולט שהיה פעם. אבל, על ידי פתיחת דיון על מה מקובל ומה לא, זה יצר סביבה שבה מגזיני פורנו כבר לא נתפסים כגילטי פלז'ר, אלא כחקירה בריאה של מיניות וחושניות.